הודעה לעיתונות

יפה נבו בתערוכת יחיד חדשה:  "אחותי- בת יפתח"  

(11.1.10-14.3.10 – הפתיחה ביום שני 19:30 בגלריה של עיריית ראשון לציון, רח' הכרמל 2 ראשון לציון, במסגרת קיר אומן. בתערוכה תציג השחקנית דגנית רוזנטל קטע מתוך הצגת יחיד שכתבה יפה נבו: "בת יפתח".

בתערוכה חדשה בוראת האמנית יפה נבו מחדש את הדמויות הנשיות מסיפורי התנ"ך ומציגה אותן, בצבעוניות מקורית, במערומי חולשותיהן * הגר ושרה, הפילגש בגבעה ובת יפתח – בקווי מתאר שמעולם לא הכרתם

אוצרת: אפי גן

יפה נבו, אישה צבעונית. עיתונאית, מפיקה, סופרת (הוציאה בשלש השנים האחרונות 2 ספרים "לגור בתוך פרסומת", אחותי-פסיפס נשים בתנ"ך"), תסריטאית ואמנית אוטודידקטית. אל הציור הגיעה בדרך מקרה ומאז היא מציירת באינטנסיביות ציור אינטואיטיבי. יפה בוראת מחדש את הדמויות הנשיות מסיפורי התנ"ך ומציבה אותן במרכז יצירתה באופן מקורי וצבעוני. הציורים כולם נושאיים ומספרים סיפור. הסיפורים אינם קלים.

"הגר ושרה" יושבות אצלה על ערימת כסף, כל אחת היא בבחינת מדינה. משתי הנשים הללו יצאו שני עמים. הגר השפחה הכהה ושרה הגבירה. הילדים על החוף נראים בתמימותם כאחים אמיתיים, עד שהמציאות תטפח על פניהם ועידן התמימות ייעלם כלא היה.

"פילגש בגבעה" הוא סיפור פילגשו של איש הלוי, שלמרות היותו נשוי, רדף אחריה לבית הוריה ולקחה. בסיפור התנ"כי הקשה מוסרים הגברים את הפילגש להמון הסוער ולאחר , אינוסה ומותה בידיהם, מבתר איש הלוי את גופתה לתריסר חלקים ושולח כל שק לשבט אחר. זוהי, למעשה, מלחמת האחים הראשונה בהיסטוריה היהודית.

בת יפתח, הקורבן הראשון והיחידי בהיסטוריה היהודית, מוצגת בשני אופנים: כמי שמבכה על נעוריה וכאישה שהולכת אל מותה בראש מורם. מנקודת מבטה של יפה נבו, היא יכלה גם להתמרד, משום ש"הבחירה נמצאת תמיד בידינו".

התערוכה של יפה נבו היא עוד נדבך בהגשמת חלומה, לצייר את כל הנשים המופיעות בתנ"ך. הנשים הללו אוצרות בחובן סיפורים עוצרי נשימה, גדושים בייסורים ובסודות.  בקוויה היחודיים חושפת נבו חלק מן הסיפורים ומאפשרת הצצה מפתיעה אל הדברים שכתובים, ולא ממש כתובים, בין השיטין.

כל אחת מיצירותיה של יפה נבו יכולה לקבל גוונים רבים של פרשנויות, אם כי, לדבריה, "הדלת תמיד פתוחה, האור מצוי בקצה המנהרה ותמיד דברים יכולים להסתיים אחרת". את האור הזה היא מבקשת להשאיר איתנו עוד קצת.

דברי מבקרת האמנות בעל טור תרבות בידיעות תקשורת, שולה פרומר על התערוכה והספר "אחותי-פסיפס נשים בתנ"ך"

"אחותי", כשם לספר ולתערוכה, נבחר על ידי נבו כאמצעי להעברת מסרים, הן ככינוי "סחבקי", עממי, ישראלי, הן כהתייחסות לקרבת המשפחה, והוא מכיל מנעד שלם של מערכות יחסים. נבו, עיתונאית במקצועה, העושה שימוש במילים לצורך דומה, הוסיפה ככלי ביטוי את המכחול, ובאמצעותו היא מעבירה את ה"אני מאמין" שלה, אמנותי והצהרתי, שעיקרו: "העולם מורכב משני חצאים לא שווים" (בהגדרת הנשיות של אדוארד סעיד). למרות חולשתה של אותה מחצית, נבו הולכת אל סיפורי המקרא ומוציאה מתוכו את האלמנט הנשי העוצמתי. "הלכתי אל הנשים החזקות", היא אומרת. "נשים שאינן מהוות רק כלי קיבול, נשים שאינן עוסקות בילודה, אלא נשים רבות עוצמה, כפי שדמותן נחשפת מכתבי הקודש, אותם כתבו גברים".

מרביתן של הנשים המקראיות חוסות בצל הגבר שלהן (יוחסין האישה הוא כמעט תמיד ציון שם בעלה), מרביתן אינן מוזכרות כאידיאל יופי, ועמדת הפתיחה שלהן נחותה ממילא, והחוויה הנשית נחווית בהם כחוויה כמעט זניחה. למרות הכל נבו מקדישה מקום ביצירתה לנשים גדולות, שהפכו איקונות, ושמן מהווה הקשר תרבותי, אוטומטי, אוניברסאלי. היא מבקשת להדגיש, כי למרות השימוש שהיא עושה בדמות הנשית החזקה במקרא, תערוכתה אינה אלא  סוג של תערוכת מחאה, המבכה את עולמה של האישה ואת מעמדה. "זוהי תערוכה של היגדים. הזדמנות להעביר את תחושות התסכול האינסופית באשר למעמד האישה שעודנו אבוד, למרות המהפכות הפמיניסטיות, למרות השנים שחלפו  – כאז כן היום. נשים חזקות היו ויהיו, אך עוד ארוכה הדרך אל השוויון והשלטון, וספק אם אי פעם יגיע".

"בחירת הדמויות נעשתה ממקום פנימי. אני נכנסת לתוך נשמתן ומנסה לחוות אותן", אומרת נבו. "כאישה וכאם, אני מוצאת בנשים הללו משהו ממני, והחיבור שלי אליהן הוא גם חיבור אינטואיטיבי לדמותן, גם חיבור אישי לתהליכים היסטוריים, גם חיבור לתובנות הנובעות מהכרות הסיפורים, שמה שהיה הוא מה שיהיה, אין חדש תחת השמש והאופי האנושי, שחווה היסטוריה של אלפי שנים, לא השתנה כלל".

 http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/031/781.html

הנה הכתבה שפורסמה בתרבות מעריב.

תגיות: אמנות, מדיה, שיווק, תכנים אישיים

אני מקומוניסטית גאה 

כמו מכונה משומנת היטב, חלקיקי אמת גולשים לפס הייצור של הנשמה והמקלדת ויוצרים פסיפס של אמת אובייקטיבית, סובייקטיבית ואינטרסנטית. צבעים וצורות, טענות וטרוניות דילמות ומחשבות מנסים להתחבר לפאזל מקומי, לרקוד איתו טנגו בצעדים מדויקים. "רק לא לאבד את החמלה. רק לא לאבד את הסבלנות והסובלנות. להיות שליחת ציבור אכפתית. לזכור שהעט והמקלדת יכולים להיות חרב, אבל גם חרב פיפיות". זוהי תפילת הבוקר שלי.

 יומנה של ריפורטרית.

 לפלוש לך…

יש ילדים שהורים פולשים לחייהם, יש נשים שגברים פולשים לגופן, יש אנשים שפולשים לתוך הבית שלך, לתוך החפצים, לתוך יומנים פרטיים, לטריטוריה רוחנית. ויש גם כאלה שפולשים לטריטוריה פיזית פרטית שאיננה שלהם, סתם כך כדי לערוך חתונה. השבוע אני רוצה לשתף אתכם בסיפור הלא יאומן על פלישה ובעיקר על העזה.

פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שמישהו שבר את השער המוביל לשטח הפרטי שלו בלוד, נכנס לתוכו, הקים אוהל, בנה גשר, הביא דחפורים והחל ליישר את הקרקע. הוא מבין שמישהו משתלט על השטח שלו ומתכונן לאירוע כלשהו. הוא מדבר עם אחד האנשים שהיו במקום ולדבריו האדם רומז לו שיש חתונה ואחרי החתונה נדבר. הוא נבהל ומתייעץ עם כל מי שאפשר מה עושים במקרה כזה. התשובות מרגיזות אותו. כי על פי חוק המשטרה יכולה לטפל בפלישה 'טריה' עד 30 יום. אם אדם נמצא במקום מעל 30 יום, רק בית המשפט יכול לפנות אותו. וטחנות הצדק, כמו שאנחנו יודעים, טוחנות לאט.

 חנן חדד, הלקוח שלי, מי שפנה אלי, הוא הבן של אחד השותפים. עורך דין במקצועו שמרגיש שהוא יכול להזיז עניינים שהרי הוא מכיר את כללי המשחק.  וכללי המשחק היום זה לפנות קודם כל לתקשורת. לתקשורת הארצית כמובן. הוא פונה לכל ערוצי הטלוויזיה, למנהלי תוכניות, לעיתונאים לוחמניים, לכל אדם בתקשורת שיכול לטפל בסיפור כזה. ונענה בשלילה. ואז בצר לו ובלית ברירה, הוא פונה למקומון. ככה זה.

אנשים קודם כל רוצים את המשפחה הביולוגית, רק אחר כך פונים למשפחה החורגת – העיתונות המקומית, גם אם היא יותר מוצלחת, לעתים.

אני אוהבת להיות מספר אחת, אבל מחליטה לא להיפגע מסדרי העדיפויות של הלקוח שלי בפרט והציבור בכלל. שמה את האגו בצד, מגרשת את מחשבות ואומרת לעצמי זה לא אישי נגדך. יש לו בעיה. יש כאן אדם במצוקה. בולעת את הרוק ומתחילה לחקור. מגיעה לשטח, מדברת עם שכנים, בודקת אם יש דברים בגו'. עכשיו גם אני עצבנית. איך זה יכול להיות? חשבתי מה היה קורה אם מישהו היה מגיע לסלון שלי ועושה חתונה. או לחצר שלי. מי היה מעז? יהודי לא היה מעז לעשות את זה. אפילו לא עבריין. אלא רק מישהו שאין לו כבוד לאחר. אדם שרואה רק את עצמו ואת צרכיו. שאלתי את עצמי אם זה בגלל שהוא ערבי והשטח שייך ליהודי. אין לי תשובה לשאלה הזו.

מכתבים למייל, אסאמאסים, טלפונים בהולים בסגנון 'תצילי אותנו', 'תעשי משהו', 'בבקשה..פליזזזזזזז'. יום שישי בערב. אני מקבלת דיווח. 'אלף איש חוגגים בשטח'. אני מתבוננת במשפחה שלי. ארוחת ערב מסורתית חגיגית במיוחד, לבן שלי יש יום הולדת. הוא אמנם בן 24, אבל הוא בן הזקונים והמחשבות מתחילות להטריד. לצאת לשטח או להישאר עם המשפחה. העיניים של הבן שלי נוצצות, גיטרה בידו הוא שר עם אבא שלו שירים אהובים 'הוטל קליפורניה', ביטלס, שלמה ארצי. אני כבר רק חצי איתם. היצר העיתונאי נוקש על דלתי ולא מניח. אני נכנעת. הצלם מוזעק. האוטו מותנע. אנחנו מתרוצצים בלוד ביום שישי בלילה באמצע חגיגה פרטית, באמצע החיים. המשטרה לעומת זאת מגיעה ביום ראשון. החתונה הסתיימה. השער עדיין שבור. השטח פרוץ, העירייה דורשת היטל שמירה, (על מה בדיוק?), בעלי השטח הגישו תביעה ייצוגית נגד העירייה. הפלישה הסתיימה. בינתיים. פעם הקימו שם חוות סוסים, פעם בנו אורווה,  עכשיו חתונה. מה יהיה הצעד הבא? יש פולשים ויש נפלשים.

אני עדיין לא נרגעת. זה לא יכול להיות, אבל הנה זה קורה וזה אמיתי, זה לא כתבה בעיתון שעוטפים איתו דגים. מה שלא רואים משם לא רואים מכאן.

 אוי הפלישה כואבת. השער שבור. השטח פרוץ ושיירי חגיגה גדולה עדיין פזורים בו.

 פלישה לשבוע, פלישה ליום. פלישה לדקה, פלישה יום יום..

יום שני.

שש בבוקר

שנה חלפה.

עצמה עיניים בלילה והתעוררה כמעט לאותו בוקר.

כותרות היום וסיכומי השנה, נראות כאשתקד.

הפרסומות גם.

לבטים מנקרים, מתלבטים, עולים ויורדים.

אגו מטפס עליהם, הכעס מעלה אותו, הסיפוק מוריד אותו.

גרף האגו רושם תנודות לא שקטות.

המלחמה הקרה על המשקל עדיין בעיצומה

קמט בזוית הפה, קמט ליד העיניים.

מבט פנימי משופר, קריירה נשמרת, עצמאות מדורדרת

חושך מאפיל על אור, אור מבליח מהחושך.

ברגעי חסד של התכנסות עוברית,

ירח מלא שולח קרן אהבה של אם, מנענע את סירת הנשמה.

היום ערב ראש השנה

בדיוק כמו לפני שנה, רשימת המטלות מונחת על השולחן

חגיגית. כמוני הבוקר. אני שמחה. לא יודעת למה. תחושה של דחיפות מרחפת באויר.

לעשות, לתת, לסדר, לארגן, לכתוב. להספיק הכל. 

החלפתי את יומן המטלות המהודר בבלוג אינטרנטי. בלוג שיחליף את הכתיבה היומית של השנה הקודמת. זו שניחמה יום יום את הבקרים שלי. ספגה אותי בלי תנאים, בלי ביקורת.

כתיבת בוקר בכלל ובחגים בפרט, היא המסננת הפרטית שלי.

זו שמארגנת את סדרי העדיפויות של המטלות האינסופיות,

מנפה את התחושות המעיקות ומאפשרת יום חדש, נקי יותר.

לכתוב ברכות מיוחדות לראש השנה לימימה ומיקי, לאופלייה ושרי, לחנה ואבי זמיר, ליעקב ושושי חייט. להגיע לחנות הפרחים ולדבר עם המעצבת, להזמין ארבעה סידורים מיוחדים. לגשת למעצבת התכשיטים לקחת שרשרת שהזמנתי, ללכת למספרה, לתת לה ציור שעשיתי לה מתנה למספרה החדשה בחולון, לחזור לאחותי לעזור לה לבשל, לבקר את אבא, לענות ל46 מיילים, לשלוח אסאמאסים למעגל השני, לקנות פרחים, לעשות סידור יפה לאחותי, לכתוב להם ברכה מיוחדת, לתת מתנות. לאימא כסף + תלושים, יחד, 800 ש"ח, לגיסתי, 700 ש"ח, לילדים שלי 600 ש"ח, לאחיינית המקסימה 200 ש"ח. לאחי 200 ש"ח. סה"כ 2,500 ש"ח.

 נדיבה אנוכי.

 לבשל דגים, להכין ליפתן, להכין טנזניה, לקנות שזיפים ואגוזים, לקפוץ לשושי ויעקב לתת להם את הסידור, להקפיץ את אחי הביתה, להתקלח, להתלבש, להתאפר, לצאת לדרך. להרגיע את מעיין, להכין מתנה לדגנית, בדרך לדבר עם קרובים שלא בא לי לסמאס או לשלוח מיילים.

 שנה חדשה בפתח. משהו נפתח בי. האויר הנפלא חודר את כל נימי, מרחיב אותי.

יום שני. שש בבוקר. שקט צלול בגינה שלי. השושנים האדומות נפתחו לרווחה. טריות השחר מקיפה כמו טעם של אהבה ראשונה. די בתנועה קטנה כדי להעיר איברים מרוחקים.

המים בקומקום רותחים. ריח החלב החם ממתיק את האוייר.

בוקר של כפר בתוך עיר שעוד רגע כבישיה יתרחבו לקלוט זרמים אנושיים מפהקים, בתוך קופסאות פח על גלגלים.

רחש קל מתחיל לפעפע. רגליים רפויות כתפיים דרוכות מעט. לגימות קטנות של קפה. תפילת בוקר. נר נשמה. עיניים דומעות, ציפורים מצייצות, ארוחת צוהריים בתנור.

יציאה מנושקת לרחוב הומה, אנשים עם שקיות, פרחים בצמתי רחוב, סלסלות עם דבש ושמן זית, תכונה יפה של חג בפתח

צחוק מתגלגל וחיוניות על פרימוס עד לשנה הבאה.

חודש וחצי הפעמון צילצל אלי. דיבר איתי. לחש לי 'קחי אותי'. כל רגע פנוי רצתי להיכל התרבות בראשל"צ והתייחדתי עם פעמון לבן מפיבר גלס שקיבלתי מהעירייה כמו 75 אומנים כמוני. (אגב, הפעמון היה בין ברי המזל שנמכרו) הסתגרתי באולם יצירה בהיכל התרבות. השתגעתי. שמעתי קולות. כמעט אישפזו אותי. בעצם אישפזתי את עצמי. הסנפתי צבעים ונעלמתי. אני מכורה לבועות כאלה של עולם אחר. אוח. איזה אורגזמה.

התבוננתי בפעמון כמה ימים. חלמתי עליו בעירום. פינטזתי. עכשיו צריך לכסות את הלבן, אני אומרת לעצמי. או להשאיר את לובן הפעמון. תלוי מה רוצים להגיד. מה אני רוצה להגיד? איך מביעים רעיון לאומי בסגנון אישי? מציירים את דגל המדינה? כן, יש כאלה שעשו את זה.

בשלב ראשון בדקתי את עמידות החומרים שרציתי להשתמש בהם. הסתובבתי בחנויות לחומרי בנין, קניתי חומרים, עשיתי ניסויים. וחלמתי על אהוב שיחלוק, שיתפלש עמי בתוך ריחות משכרים של יצירה. שאתייעץ אתו לגבי המדרגות. עדיין לא ידעתי מה אני הולכת ליצור, אבל ידעתי שיהיו שם מדרגות. כי עבודת אומנות שלי חייבת להיות עם מדרגות וסולמות, כביטוי לחופש הבחירה שלנו: להיות למטה או למעלה. אני בוחרת כל יום מחדש לעלות.

ואז פתאום זה בא.

הרעיון.

איך אני אוהבת את רגע ההארה. מטורפת עליו. רגע כזה הרמוני, כדור מחייך שנראה כמו הילה סגולה עטופה בהילה לבנה. רגע קסום שאני מתבוננת בו בהשתאות. רגע שמאלץ אותי לפעול. לעשות משהו כאן ועכשיו.

כשאני מציירת, קודם לכך חלום שמנחה אותי. אבל כאן בחדר הסגור בהיכל התרבות, עם אויר דלוח שמקבל מעט חמצן מהמזגן של ההיכל, לכלוך צבעוני ושירותים מצחינים, הייתי צריכה פסק זמן.

זמן התחברות. אפילו אהוב לא היה כאן לתת השראה. המוזה ברחה. התשוקה מפעמת, נושמת עד.. ראיתי צבעים

והרעיון התגבש. גבר ואישה. יין ויאנג, שחור ולבן. תשוקה ופורקן. זהו. הנה זה מגיע. שילוב בין ההשתייכות הלאומית שלתוכה נולדתי ובה הותבע הדי.אן.איי שלי לבין ה"אני" הפרטי, שאותו בחרתי. בחירה היא המהות של כל היצירה שלי.

אנו לא בוחרים לאיזה עם להיוולד. אנו נולדים לתוך מציאות לאומית קיימת. נולדתי יהודיה. נולדתי לתוך עם.

לתוך היסטוריה סוערת בעבר, הווה רתוח ועתיד לא בטוח שלא יהיה שקט. כמו אהבה. כמו זוגיות. כמו סקס.

ציירתי את מדינת ישראל ובתוכה קטע מירושלים כמו אי קטן מוזהב ולכל אורכה שזורים סמלי היהדות ולצידיה מערבולות מים המאיימות עליה אבל הם מציינים את הספרות 60 . הצבעים שלטו בי.

אחוזת תזזית ציירתי את הגלים הצבעוניים. אחר כך את השער. שער התבונה. שער עתיק עטוף מטבעות של כסף, המסמלים את העידן החדש. בעדו נשקף נוף פסטורלי שיוצר שקט פנימי. ואישה מציצה במאונך. מציצה לסרט של החיים שלה. או שלנו.

מי אנחנו בעולם הזה. גרגר. ניתנת לנו הצצה לחיים האלה.

ואני אימצתי את ההצצה. הפכתי אותה למקצוע. כעיתונאית ובמאית אני בוחרת כל יום להציץ למקום אחר, לספוג אותו, לתרגם אותו, להינות. כל הזמן. לא לוותר לעצמי. לצחוק. לצחוק המון. לצחוק כמה שיותר. לאונן.

להיות מקורית. להיות נאמנה לעצמי.

רק ביצירה זה מצליח במאה אחוז.

בחלק התחתון של הפעמון אף אחד לא צייר. ואני הרי אוהבת לעצב את כל הסביבה כולל התחתונים.

החלק התחתון של הפעמון הפך ליצירה מקסימה. תרגיעו. מותר להתלהב.

הנגר הנאמן שלי, מרקו ונטורה, בנה לי מדרגות שעולות לתוך הפעמון. אני ציירתי עליהם אבנים. וכך הדרך לבחירה שלנו נוצקה בשלמות.

היתה תערוכה

היתה מכירה פומבית.

היתה שם הרבה פוליטיקה. מני פאר ליקק לראש העיר ולמפורסמים שיצרו. היה מייגע. התחשק לי לתת לו סטירה. אבל צחקתי. חיים פעם אחת. לא אבזבז אנרגיה על הטפל.

הפעמון שלי נמכר ליעקב כהן מסינמה סיטי. הוא יוצב בקומפלקס של אחד מבתי הקולנוע..

אני מאושרת שמישהו קנה יצירה שלי, רק בגלל שהוא אהב אותה. בלי יחסי ציבור, בלי פוליטיקה.

ואני מאושרת במיוחד בגלל שהכסף עובר לילדים נזקקים בעלי צרכים מיוחדים.

ועוד יותר מאושרת שאקבל מתישהו 25 אחוז מהמכירה.

עכשיו אפשר להמשיך.

תגיות: חודש וחצי הפעמון צילצל אלי, להוסיף תג חדש, פעמון

אני בכלל לא מכירה אותי, אמרתי  ולרגע, זו הייתה אמת   מוגנת חומת סטאטוס
מאבדת טריות בתבוסת הזמן.   מעת לעת נוגעת בי
אותה ילדה בלתי נשכחת   שהאמינה שהשמיים הם קו זינוק
שלא פחדה להתבונן, לצעוק,  לחצות
שלא ויתרה על נסיכות פורמת חלום אחר חלום
בלי להתבייש בתשוקת קיומה כמהה לאוויר לא ממוחזר.