חודש וחצי הפעמון צילצל אלי. דיבר איתי. לחש לי 'קחי אותי'. כל רגע פנוי רצתי להיכל התרבות בראשל"צ והתייחדתי עם פעמון לבן מפיבר גלס שקיבלתי מהעירייה כמו 75 אומנים כמוני. (אגב, הפעמון היה בין ברי המזל שנמכרו) הסתגרתי באולם יצירה בהיכל התרבות. השתגעתי. שמעתי קולות. כמעט אישפזו אותי. בעצם אישפזתי את עצמי. הסנפתי צבעים ונעלמתי. אני מכורה לבועות כאלה של עולם אחר. אוח. איזה אורגזמה.

התבוננתי בפעמון כמה ימים. חלמתי עליו בעירום. פינטזתי. עכשיו צריך לכסות את הלבן, אני אומרת לעצמי. או להשאיר את לובן הפעמון. תלוי מה רוצים להגיד. מה אני רוצה להגיד? איך מביעים רעיון לאומי בסגנון אישי? מציירים את דגל המדינה? כן, יש כאלה שעשו את זה.

בשלב ראשון בדקתי את עמידות החומרים שרציתי להשתמש בהם. הסתובבתי בחנויות לחומרי בנין, קניתי חומרים, עשיתי ניסויים. וחלמתי על אהוב שיחלוק, שיתפלש עמי בתוך ריחות משכרים של יצירה. שאתייעץ אתו לגבי המדרגות. עדיין לא ידעתי מה אני הולכת ליצור, אבל ידעתי שיהיו שם מדרגות. כי עבודת אומנות שלי חייבת להיות עם מדרגות וסולמות, כביטוי לחופש הבחירה שלנו: להיות למטה או למעלה. אני בוחרת כל יום מחדש לעלות.

ואז פתאום זה בא.

הרעיון.

איך אני אוהבת את רגע ההארה. מטורפת עליו. רגע כזה הרמוני, כדור מחייך שנראה כמו הילה סגולה עטופה בהילה לבנה. רגע קסום שאני מתבוננת בו בהשתאות. רגע שמאלץ אותי לפעול. לעשות משהו כאן ועכשיו.

כשאני מציירת, קודם לכך חלום שמנחה אותי. אבל כאן בחדר הסגור בהיכל התרבות, עם אויר דלוח שמקבל מעט חמצן מהמזגן של ההיכל, לכלוך צבעוני ושירותים מצחינים, הייתי צריכה פסק זמן.

זמן התחברות. אפילו אהוב לא היה כאן לתת השראה. המוזה ברחה. התשוקה מפעמת, נושמת עד.. ראיתי צבעים

והרעיון התגבש. גבר ואישה. יין ויאנג, שחור ולבן. תשוקה ופורקן. זהו. הנה זה מגיע. שילוב בין ההשתייכות הלאומית שלתוכה נולדתי ובה הותבע הדי.אן.איי שלי לבין ה"אני" הפרטי, שאותו בחרתי. בחירה היא המהות של כל היצירה שלי.

אנו לא בוחרים לאיזה עם להיוולד. אנו נולדים לתוך מציאות לאומית קיימת. נולדתי יהודיה. נולדתי לתוך עם.

לתוך היסטוריה סוערת בעבר, הווה רתוח ועתיד לא בטוח שלא יהיה שקט. כמו אהבה. כמו זוגיות. כמו סקס.

ציירתי את מדינת ישראל ובתוכה קטע מירושלים כמו אי קטן מוזהב ולכל אורכה שזורים סמלי היהדות ולצידיה מערבולות מים המאיימות עליה אבל הם מציינים את הספרות 60 . הצבעים שלטו בי.

אחוזת תזזית ציירתי את הגלים הצבעוניים. אחר כך את השער. שער התבונה. שער עתיק עטוף מטבעות של כסף, המסמלים את העידן החדש. בעדו נשקף נוף פסטורלי שיוצר שקט פנימי. ואישה מציצה במאונך. מציצה לסרט של החיים שלה. או שלנו.

מי אנחנו בעולם הזה. גרגר. ניתנת לנו הצצה לחיים האלה.

ואני אימצתי את ההצצה. הפכתי אותה למקצוע. כעיתונאית ובמאית אני בוחרת כל יום להציץ למקום אחר, לספוג אותו, לתרגם אותו, להינות. כל הזמן. לא לוותר לעצמי. לצחוק. לצחוק המון. לצחוק כמה שיותר. לאונן.

להיות מקורית. להיות נאמנה לעצמי.

רק ביצירה זה מצליח במאה אחוז.

בחלק התחתון של הפעמון אף אחד לא צייר. ואני הרי אוהבת לעצב את כל הסביבה כולל התחתונים.

החלק התחתון של הפעמון הפך ליצירה מקסימה. תרגיעו. מותר להתלהב.

הנגר הנאמן שלי, מרקו ונטורה, בנה לי מדרגות שעולות לתוך הפעמון. אני ציירתי עליהם אבנים. וכך הדרך לבחירה שלנו נוצקה בשלמות.

היתה תערוכה

היתה מכירה פומבית.

היתה שם הרבה פוליטיקה. מני פאר ליקק לראש העיר ולמפורסמים שיצרו. היה מייגע. התחשק לי לתת לו סטירה. אבל צחקתי. חיים פעם אחת. לא אבזבז אנרגיה על הטפל.

הפעמון שלי נמכר ליעקב כהן מסינמה סיטי. הוא יוצב בקומפלקס של אחד מבתי הקולנוע..

אני מאושרת שמישהו קנה יצירה שלי, רק בגלל שהוא אהב אותה. בלי יחסי ציבור, בלי פוליטיקה.

ואני מאושרת במיוחד בגלל שהכסף עובר לילדים נזקקים בעלי צרכים מיוחדים.

ועוד יותר מאושרת שאקבל מתישהו 25 אחוז מהמכירה.

עכשיו אפשר להמשיך.

תגיות: חודש וחצי הפעמון צילצל אלי, להוסיף תג חדש, פעמון

כתובת טרקבק | RSS תגובות