אני מקומוניסטית גאה 

כמו מכונה משומנת היטב, חלקיקי אמת גולשים לפס הייצור של הנשמה והמקלדת ויוצרים פסיפס של אמת אובייקטיבית, סובייקטיבית ואינטרסנטית. צבעים וצורות, טענות וטרוניות דילמות ומחשבות מנסים להתחבר לפאזל מקומי, לרקוד איתו טנגו בצעדים מדויקים. "רק לא לאבד את החמלה. רק לא לאבד את הסבלנות והסובלנות. להיות שליחת ציבור אכפתית. לזכור שהעט והמקלדת יכולים להיות חרב, אבל גם חרב פיפיות". זוהי תפילת הבוקר שלי.

 יומנה של ריפורטרית.

 לפלוש לך…

יש ילדים שהורים פולשים לחייהם, יש נשים שגברים פולשים לגופן, יש אנשים שפולשים לתוך הבית שלך, לתוך החפצים, לתוך יומנים פרטיים, לטריטוריה רוחנית. ויש גם כאלה שפולשים לטריטוריה פיזית פרטית שאיננה שלהם, סתם כך כדי לערוך חתונה. השבוע אני רוצה לשתף אתכם בסיפור הלא יאומן על פלישה ובעיקר על העזה.

פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שמישהו שבר את השער המוביל לשטח הפרטי שלו בלוד, נכנס לתוכו, הקים אוהל, בנה גשר, הביא דחפורים והחל ליישר את הקרקע. הוא מבין שמישהו משתלט על השטח שלו ומתכונן לאירוע כלשהו. הוא מדבר עם אחד האנשים שהיו במקום ולדבריו האדם רומז לו שיש חתונה ואחרי החתונה נדבר. הוא נבהל ומתייעץ עם כל מי שאפשר מה עושים במקרה כזה. התשובות מרגיזות אותו. כי על פי חוק המשטרה יכולה לטפל בפלישה 'טריה' עד 30 יום. אם אדם נמצא במקום מעל 30 יום, רק בית המשפט יכול לפנות אותו. וטחנות הצדק, כמו שאנחנו יודעים, טוחנות לאט.

 חנן חדד, הלקוח שלי, מי שפנה אלי, הוא הבן של אחד השותפים. עורך דין במקצועו שמרגיש שהוא יכול להזיז עניינים שהרי הוא מכיר את כללי המשחק.  וכללי המשחק היום זה לפנות קודם כל לתקשורת. לתקשורת הארצית כמובן. הוא פונה לכל ערוצי הטלוויזיה, למנהלי תוכניות, לעיתונאים לוחמניים, לכל אדם בתקשורת שיכול לטפל בסיפור כזה. ונענה בשלילה. ואז בצר לו ובלית ברירה, הוא פונה למקומון. ככה זה.

אנשים קודם כל רוצים את המשפחה הביולוגית, רק אחר כך פונים למשפחה החורגת – העיתונות המקומית, גם אם היא יותר מוצלחת, לעתים.

אני אוהבת להיות מספר אחת, אבל מחליטה לא להיפגע מסדרי העדיפויות של הלקוח שלי בפרט והציבור בכלל. שמה את האגו בצד, מגרשת את מחשבות ואומרת לעצמי זה לא אישי נגדך. יש לו בעיה. יש כאן אדם במצוקה. בולעת את הרוק ומתחילה לחקור. מגיעה לשטח, מדברת עם שכנים, בודקת אם יש דברים בגו'. עכשיו גם אני עצבנית. איך זה יכול להיות? חשבתי מה היה קורה אם מישהו היה מגיע לסלון שלי ועושה חתונה. או לחצר שלי. מי היה מעז? יהודי לא היה מעז לעשות את זה. אפילו לא עבריין. אלא רק מישהו שאין לו כבוד לאחר. אדם שרואה רק את עצמו ואת צרכיו. שאלתי את עצמי אם זה בגלל שהוא ערבי והשטח שייך ליהודי. אין לי תשובה לשאלה הזו.

מכתבים למייל, אסאמאסים, טלפונים בהולים בסגנון 'תצילי אותנו', 'תעשי משהו', 'בבקשה..פליזזזזזזז'. יום שישי בערב. אני מקבלת דיווח. 'אלף איש חוגגים בשטח'. אני מתבוננת במשפחה שלי. ארוחת ערב מסורתית חגיגית במיוחד, לבן שלי יש יום הולדת. הוא אמנם בן 24, אבל הוא בן הזקונים והמחשבות מתחילות להטריד. לצאת לשטח או להישאר עם המשפחה. העיניים של הבן שלי נוצצות, גיטרה בידו הוא שר עם אבא שלו שירים אהובים 'הוטל קליפורניה', ביטלס, שלמה ארצי. אני כבר רק חצי איתם. היצר העיתונאי נוקש על דלתי ולא מניח. אני נכנעת. הצלם מוזעק. האוטו מותנע. אנחנו מתרוצצים בלוד ביום שישי בלילה באמצע חגיגה פרטית, באמצע החיים. המשטרה לעומת זאת מגיעה ביום ראשון. החתונה הסתיימה. השער עדיין שבור. השטח פרוץ, העירייה דורשת היטל שמירה, (על מה בדיוק?), בעלי השטח הגישו תביעה ייצוגית נגד העירייה. הפלישה הסתיימה. בינתיים. פעם הקימו שם חוות סוסים, פעם בנו אורווה,  עכשיו חתונה. מה יהיה הצעד הבא? יש פולשים ויש נפלשים.

אני עדיין לא נרגעת. זה לא יכול להיות, אבל הנה זה קורה וזה אמיתי, זה לא כתבה בעיתון שעוטפים איתו דגים. מה שלא רואים משם לא רואים מכאן.

 אוי הפלישה כואבת. השער שבור. השטח פרוץ ושיירי חגיגה גדולה עדיין פזורים בו.

 פלישה לשבוע, פלישה ליום. פלישה לדקה, פלישה יום יום..

כתובת טרקבק | RSS תגובות