הודעה לעיתונות

יפה נבו בתערוכת יחיד חדשה:  "אחותי- בת יפתח"  

(11.1.10-14.3.10 – הפתיחה ביום שני 19:30 בגלריה של עיריית ראשון לציון, רח' הכרמל 2 ראשון לציון, במסגרת קיר אומן. בתערוכה תציג השחקנית דגנית רוזנטל קטע מתוך הצגת יחיד שכתבה יפה נבו: "בת יפתח".

בתערוכה חדשה בוראת האמנית יפה נבו מחדש את הדמויות הנשיות מסיפורי התנ"ך ומציגה אותן, בצבעוניות מקורית, במערומי חולשותיהן * הגר ושרה, הפילגש בגבעה ובת יפתח – בקווי מתאר שמעולם לא הכרתם

אוצרת: אפי גן

יפה נבו, אישה צבעונית. עיתונאית, מפיקה, סופרת (הוציאה בשלש השנים האחרונות 2 ספרים "לגור בתוך פרסומת", אחותי-פסיפס נשים בתנ"ך"), תסריטאית ואמנית אוטודידקטית. אל הציור הגיעה בדרך מקרה ומאז היא מציירת באינטנסיביות ציור אינטואיטיבי. יפה בוראת מחדש את הדמויות הנשיות מסיפורי התנ"ך ומציבה אותן במרכז יצירתה באופן מקורי וצבעוני. הציורים כולם נושאיים ומספרים סיפור. הסיפורים אינם קלים.

"הגר ושרה" יושבות אצלה על ערימת כסף, כל אחת היא בבחינת מדינה. משתי הנשים הללו יצאו שני עמים. הגר השפחה הכהה ושרה הגבירה. הילדים על החוף נראים בתמימותם כאחים אמיתיים, עד שהמציאות תטפח על פניהם ועידן התמימות ייעלם כלא היה.

"פילגש בגבעה" הוא סיפור פילגשו של איש הלוי, שלמרות היותו נשוי, רדף אחריה לבית הוריה ולקחה. בסיפור התנ"כי הקשה מוסרים הגברים את הפילגש להמון הסוער ולאחר , אינוסה ומותה בידיהם, מבתר איש הלוי את גופתה לתריסר חלקים ושולח כל שק לשבט אחר. זוהי, למעשה, מלחמת האחים הראשונה בהיסטוריה היהודית.

בת יפתח, הקורבן הראשון והיחידי בהיסטוריה היהודית, מוצגת בשני אופנים: כמי שמבכה על נעוריה וכאישה שהולכת אל מותה בראש מורם. מנקודת מבטה של יפה נבו, היא יכלה גם להתמרד, משום ש"הבחירה נמצאת תמיד בידינו".

התערוכה של יפה נבו היא עוד נדבך בהגשמת חלומה, לצייר את כל הנשים המופיעות בתנ"ך. הנשים הללו אוצרות בחובן סיפורים עוצרי נשימה, גדושים בייסורים ובסודות.  בקוויה היחודיים חושפת נבו חלק מן הסיפורים ומאפשרת הצצה מפתיעה אל הדברים שכתובים, ולא ממש כתובים, בין השיטין.

כל אחת מיצירותיה של יפה נבו יכולה לקבל גוונים רבים של פרשנויות, אם כי, לדבריה, "הדלת תמיד פתוחה, האור מצוי בקצה המנהרה ותמיד דברים יכולים להסתיים אחרת". את האור הזה היא מבקשת להשאיר איתנו עוד קצת.

דברי מבקרת האמנות בעל טור תרבות בידיעות תקשורת, שולה פרומר על התערוכה והספר "אחותי-פסיפס נשים בתנ"ך"

"אחותי", כשם לספר ולתערוכה, נבחר על ידי נבו כאמצעי להעברת מסרים, הן ככינוי "סחבקי", עממי, ישראלי, הן כהתייחסות לקרבת המשפחה, והוא מכיל מנעד שלם של מערכות יחסים. נבו, עיתונאית במקצועה, העושה שימוש במילים לצורך דומה, הוסיפה ככלי ביטוי את המכחול, ובאמצעותו היא מעבירה את ה"אני מאמין" שלה, אמנותי והצהרתי, שעיקרו: "העולם מורכב משני חצאים לא שווים" (בהגדרת הנשיות של אדוארד סעיד). למרות חולשתה של אותה מחצית, נבו הולכת אל סיפורי המקרא ומוציאה מתוכו את האלמנט הנשי העוצמתי. "הלכתי אל הנשים החזקות", היא אומרת. "נשים שאינן מהוות רק כלי קיבול, נשים שאינן עוסקות בילודה, אלא נשים רבות עוצמה, כפי שדמותן נחשפת מכתבי הקודש, אותם כתבו גברים".

מרביתן של הנשים המקראיות חוסות בצל הגבר שלהן (יוחסין האישה הוא כמעט תמיד ציון שם בעלה), מרביתן אינן מוזכרות כאידיאל יופי, ועמדת הפתיחה שלהן נחותה ממילא, והחוויה הנשית נחווית בהם כחוויה כמעט זניחה. למרות הכל נבו מקדישה מקום ביצירתה לנשים גדולות, שהפכו איקונות, ושמן מהווה הקשר תרבותי, אוטומטי, אוניברסאלי. היא מבקשת להדגיש, כי למרות השימוש שהיא עושה בדמות הנשית החזקה במקרא, תערוכתה אינה אלא  סוג של תערוכת מחאה, המבכה את עולמה של האישה ואת מעמדה. "זוהי תערוכה של היגדים. הזדמנות להעביר את תחושות התסכול האינסופית באשר למעמד האישה שעודנו אבוד, למרות המהפכות הפמיניסטיות, למרות השנים שחלפו  – כאז כן היום. נשים חזקות היו ויהיו, אך עוד ארוכה הדרך אל השוויון והשלטון, וספק אם אי פעם יגיע".

"בחירת הדמויות נעשתה ממקום פנימי. אני נכנסת לתוך נשמתן ומנסה לחוות אותן", אומרת נבו. "כאישה וכאם, אני מוצאת בנשים הללו משהו ממני, והחיבור שלי אליהן הוא גם חיבור אינטואיטיבי לדמותן, גם חיבור אישי לתהליכים היסטוריים, גם חיבור לתובנות הנובעות מהכרות הסיפורים, שמה שהיה הוא מה שיהיה, אין חדש תחת השמש והאופי האנושי, שחווה היסטוריה של אלפי שנים, לא השתנה כלל".

 http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/031/781.html

הנה הכתבה שפורסמה בתרבות מעריב.

תגיות: אמנות, מדיה, שיווק, תכנים אישיים

כתובת טרקבק | RSS תגובות